היהודים במרקש

בשנת 1492, כשהציף זרם מגורשי ספרד את ארצות צפון אפריקה הגיעו גליו עד למרקש, שהתחילה להתפתח אז בתור בירת השושלת הסעדית. השולטאן קרא ליהודים לבוא ולהתיישב בה, ואז החלו לבנות את מלאח היהודי בהוראת הסולטאן הבניה החלה ב-1578 והסתימה ב-1622 עם בנית שער למלאח. רוב הבתים במלאח הם בתי חצרים. היהודים עסקו בעיקר במסחר. בעבר היו בתי המלאח מסוידים בכחול ולבן והיו בוהקים ונקיים. עד היום נותר במלאח השער בצבע ירוק על שם ר' חיים בן עטר. כיום רוב יהודי מרקש עזבו, ואלה שעדיין מתגוררים שם מבוגרים מאוד ואף נזקקים ומתקיימים מתרומות הקהילה הגדולה בקזבלנקה.

כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, וביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש, לא קיבלו אותם המקומיים בטענם שסגנון תפילתם שונה. לאחר חיכוכים רבים בין שני המחנות קמו המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, ובנו בית כנסת לעצמם, והם נקראו "המגורשים" או "המתבדלים". בית הכנסת "צלאת אל עזמה" נבנה סמוך לתאריך בנית המלאח בית הכנסת נמצא בתוך בית חצרים גדול, שבקומתו השנייה היו חדרי כתות ללימוד תורה לילדים. כיום מתגוררת בבית החצרים משפחה מוסלמית השומרת על המקום, החצר הגדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת, מפואר, מסודר ומרווח, מצויד בכל הציוד שדורש בית כנסת בסגנון המזרחי. צלאת אל עזמה שנבנה כנראה בשנת 1622 נחשב אצל יהודי מרקש בתור בית הכנסת הקדום ביותר, פירוש שמו הוא בית כנסת המתבדלים.

ד"ר אריק דלויה צאצא של ר' יצחק דלויה, עושה מאמצים גדולים לשימור האתרים היהודיים שנשארו במרקש.

 כמוהר"ר יצחק דלויה זצוק"ל

אב"ד ור"מ דק"ק מרראכש

הרב יצחק דלויה, שחי (וכנראה גם נולד) בספרד,

הגיע לעיר מרראכש שבמרוקו

 בסביבות שנת הרנ``ו (1496 למנינם),

 בעקבות גירוש יהודי ספרד שהיה

בשנת הרנ``ב (1492 למנינם).

התאריך המדוייק של הגעתו למרראכש איננו ידוע,

אולם ידוע שבית הכנסת שהוא ייסד - "צלאת לעזמא",

 "בית הכנסת של המגורשים",

 נבנה בשנת הרנ``ו (1496 למנינם),

ולכן סביר להניח שהוא הגיע למרראכש קצת לפני שנה זו. 

הרב יצחק דלויה כיהן במרראכש כאב``ד

וכראש קהילת המגורשים "לעזמיין".

כאשר הגיעו המגורשים למרראכש,

הם נתקלו בקבלת פנים עוינת מצד היהודים המקומיים

 – "התושבים" שלא הכירו בהם ובמנהגיהם,

וגם לא בסמכותו של הרב יצחק דלויה.

 למעשה נוצרו במרראכש שתי קהילות נפרדות:

 קהילת התושבים

וקהילת המגורשים.

ההבדלים בין שתי הקהילות היו אפילו במלבושיהם,

המגורשים היו לבושים בסגנון ארופאי,

ולעומתם התושבים היו לבושים בסגנון ערבי,

עובדה שתרמה לאווירה של חשדנות מצד הקהילה המקומית.

 ב"קורא הדורות ממראכש" מסופר,

 שהיו יהודים מהקהילה המקומית,

 שהלשינו על המגורשים למלך של מרראכש.

 בעקבות זאת, המגורשים שלחו משלחת של חכמיהם אל המלך,

 כדי לבקש שלא יאונה להם שום רע בעקבות

 ההלשנה והתחייבו לו בתמורה להוריד גשמים מתי שהוא יצטרך.

המלך נענה לבקשתם, ודרש מהם התחייבות בכתב, ונתנו לו.

 בחודש תמוז, ביקש מהם המלך להוריד גשמים,

 ואחרי שהמגורשים התפללו,

 ירדו הגשמים,

וכך נענה המלך סופית להשאירם במרראכש.

אולם, עם השנים העוינות מצד התושבים כלפי המגורשים נעלמה ולא רק שהכירו במגורשים ובגדלותו ובסמכותו של הרב יצחק דלויה,

 אלא שהם ומנהגיהם הושפעו רבות מהמגורשים.

 בין היתר הם שינו את נוסח התפילה שלהם,

בנוסח של המגורשים. למרות זאת,

תמיד נשארו הבדלים בין שתי הקהילות בכל מיני נושאים,

והנה כמה דוגמאות:

·        קביעת יום החתונה – אצל המגורשים

היו מתחתנים רק בימי רביעי.

·        תנאי הכתובה – מציינים שהכתובה כמנהג קאשטלייאנוש.

·        דיני ירושה – אחרי פטירת הבעל,

 האשה הייתה מקבלת חצי מהירושה,

והחצי השני היה לילדים.

·        מנהגי שבת חזון – מנהג המגורשים לאכול בשר

 ולהתלבש לכבוד שבת כשאר שבתות השנה ללא שום שינוי,

שכן קבלה בידיהם שהם לא נכחו בחורבן הבית השני. 

אלה כאמור דוגמאות בודדות, אך קיימים עוד הרבה הבדלים,

וכמה ספרים יצאו על "תקנות המגורשים".

ידוע לנו על פי מסורת המשפחה שנמסרה מאב לבנו

 במשך דורות,

שאנחנו, בני משפחת דלויה, מזרעו הקדוש של הרב יצחק דלויה.

 נהגו לציין זאת בכמה אופנים, ומתוכם: 

-         בעת החתונה, על הכתובּה. כך מצאתי על הכתובּה של מור זקני הרב יצחק דלויה שליט``א, שבה כתוב:

 "כה``ר יצחק ישמרהו צורו… נין ונכד להרב הגדול

 מעוז ומגדול כמוהר``ר יצחק דלויה זלה"ה".

-         על מצבת הקבר, וכך כתוב על מצבתו של אביו של סבי,

 ר` חנניה דלויה זצ"ל: "זה שמו הר` חנניה דלויא ז"ל,

נין ונכד להר` הג` המלוב"ן כמוה"ר יצחק דלויא זלה"ה".

כמו כן, מסורת בידינו שהרב יצחק דלויה נפגש עם

 מרן השולחן ערוך,

 רבי יוסף קארו זצוק``ל

(הרמ``ח - השל``ו / 1488 - 1575 למנינם)

בעת ביקורו במרראכש,

והתווכחו על נושאים רבים בענייני הלכה,

 ובכמה נושאים דעותיהם היו חלוקות,

 ולא הצליח מרן לשכנע את הרב יצחק דלויה לחזור בו.

 הנושאים הידועים לנו שבהם חלקו, היו: